משאבות אינסולין, מדי סוכר וחיישנים
סוכרת סוג 1 היא תופעה רפואית רוויה בטכנולוגיה ולמרות שטכנולוגיה היא לא הפתרון כמו תזונה דלה בפחמימות, היא כאן כדי לעזור לנו, אז המאמר הזה יעשה סדר בטכנולוגיות הקיימות בשוק. בואו נתחיל, מאמר סקירה על הטכנולוגיה הזמינה כיום בישראל לסוכרתיים סוג 1.
חשוב להבין שלמרות קצב ההתקדמות המרשים בתחום, בטכנולוגיות המוצעות כיום לסוכרתיים יש מגבלות. בכל ציוד לבדיקת רמת הסוכר בדם יש פערים וסטיות בין הערכים שמציג המכשיר לבין הערך האמיתי בגוף, וגם “הלבלב המלאכותי” המתקדם והמשוכלל ביותר אינו פוטר אותנו מהקפדה על צריכה נמוכה ומבוקרת של פחמימות והקפדה על אורח חיים מתאים אותו אני מקדם גם כאן בבלוג שלי.
בכל סוגי המשאבות, בין אם משאבה רגילה או היברידית קיימות בעיות אחרות שכמעט ולא מדברים עליהן; לאורך זמן, חיבור המשאבה מתחת לעור עלול לפגוע ברקמה שאליה המשאבה מחוברת, מה שגורם להפחתת יעילות הספיגה של האינסולין, בגלל הפגיעה המקומית ברקמה. כאשר הרקמה נפגעת נוצרת רקמה מצולקת ויש צורך במינון גבוה מהרגיל של אינסולין, רק כדי שהאינסולין יוכל “לעבור” את הרקמה
כלים להזרקת אינסולין
כלים ידניים להזרקת אינסולין
זריקות: השיטה הישנה, עם הפוטנציאל הנמוך ביותר לתקלות טכניות. אני משתמש במזרק הישן החד פעמי, ויש את העטים שהם גם אופציה מעולה להזרקת אינסולין אל רקמות השומן במיקומי ההזרקה (אותם מיקומים אליהם מחוברת האינפוזיה של המשאבה). למאמר על סוגי אינסולין יש ללחוץ כאן. העטים החד פעמיים הנפוצים בישראל הן של חברת OMG או של BD, העטים הנפוצים לשימוש בישראל הם של חברת נובו נורדיסק ושל חברת לילי (תלוי באינסולין בו אתם משתמשים ואם יש לכם צורך בעט רב פעמי אליו מוכנסת “מחסנית אינסולין”, או בעט חד םעמי לשימוש עד לסיום האינסולין).
כלים מכניים להזרקת אינסולין
משאבת אינסולין: משאבה מכאנית המחוברת דרך צינורית באינפוזיה אל רקמת שומן ומזליפה אינסולין מהיר כל הזמן, כך מחקה המשאבה זריקת אינסולין בזאלי (ארוך טווח). להוספת בולוס, המטופל מקליד במשאבה את כמות האינסולין הרצויה והמשאבה מסוגלת לחשב מינון בולוס בהתאם ליחס אינסולין-פחמימה שהמטופל או הרופא הזינו בהגדרות המשאבה. משאבת האינסולין מכילה מחסנית של אינסולין. בדרך כלל מחליפים בכל שלושה ימים את מחסנית האינסולין ואת הצינורית שמחוברת לגוף באינפוזיה. סוכרתיים רבים מחברים את האינפוזיה באֵזור הגב התחתון, חלקם מחברים לרגליים ואחרים בשאר מיקומי ההזרקה המקובלים, על פי נוחות והעדפה אישית. על בזאלי ובולוס ארחיב בהמשך הספר. המשאבות הנפוצות בישראל הן: של מדטרוניק, אומניפוד, טי סלים או של אקו צ’ק.
כלים אוטומטיים להזרקת אינסולין
משאבה היברידית/לופ: זו מערכת שבה המשאבה מתחברת לחיישן והסוכר בדם מתוקן באופן בלתי פוסק על ידי המשאבה, בהתאם לערכים שהחיישן מעביר לה. למרות השיח על “לבלב מלאכותי”, נראה שאנחנו עדיין רחוקים מלבלב מלאכותי המשתווה ללבלב, שכן ההגדרה הזו של לבלב מלאכותי חוטאת מעט בהשוואה ללבלב, אחד האיברים המתוחכמים ביותר בגוף. הסטיות שקיימות כיום בכל מכשיר (בין הערך האמיתי של הסוכר בדם באותו הרגע לבין הערך המוצג על גבי מסך החיישן או מסך המשאבה), זו אחת הסיבות העיקריות שהלופ הסגור וגם המשאבה אינם מתמודדים עם פחמימה מהירה ביעילות ובמהירות שבה לבלב בגוף בריא מטבולית היה עושה זאת, לכן נוצרת האשליה שיש לנו “אור ירוק לאכול מה שרוצים״ – אשליה מוטעית ואף מסוכנת עבורנו הסוכרתיים.
עוד מצב בו נתקלתי בעיקר אצל אתלטים סוכרתיים סוג 1 שמשתמשים במשאבה היברידית – לאחר הגדרה של תוכנית אינסולין מותאמת לזמן אימון גופני, הרבה סוכרתיים שמשתמשים במשאבה היברידית חווים היפוגליקמיות פתאומיות וחדות, בגלל שהמשאבה ההיברידית לא מסוגלת לחשב את הרגישות לאינסולין הגבוהה לאחר האימון. אם הסוכר בדם עלה להיפרגליקמיה בשעה שלאחר סיום האימון – התיקון אותו המשאבה ההיברידית תחשב עלול להוביל להיפוגליקמיה מסכנת חיים. הפתרון הוא בדרך כלל מעבר למצב ידני (אחרי הבנת המינון המדויק עבור כל סוכרתי) בזמן האימון וכמה שעות לאחר האימון. משאבות היברידיות נפוצות בישראל (חיישן+משאבה) נכון להיום, הן בעיקר ה 780 של מדטרוניק והטנדם.
כלים למדידת רמות סוכר בדם
כלים ידניים למדידת רמות סוכר בדם
גלוקומטר: מד הסוכר הביתי איתו אנו מודדים סוכר באמצעות לקיחת דגימת דם זעירה מהאצבע. למרות החיישנים החדשים, הגלוקומטר הוא עדיין ה”גולדן סטנדרט” לבדיקת רמת סוכר בדם, ולמרות שמדובר בטכנולוגיה מהמאה הקודמת. זו עדיין השיטה האמינה והמדויקת ביותר הקיימת כיום לניטור רמת הסוכר העדכנית ביותר, עבור רגע נתון בו נלקחת הדגימה. הגלוקומטרים הנפוצים בישראל הם: פריסטייל של אבוט, אקו צ’ק וקונטר.
כלים אוטומטיים למדידת רמות סוכר בדם
מד סוכר רציף (CGM): מורכב מחיישן ומשדר ומספק גרף קריאה רציפה של רמת הסוכר בדם, דרך ניטור רמת הסוכר מהנוזל הבן תאי (הפחות מדויק בהשוואה לדם) אחת ל-5 דקות. החיישן הוא החומר המתכלה שאנחנו מחליפים אחת לשבוע או אחת ל-12 ימים (תלוי ביצרן) בעזרתו מוחדרת המחט, שלאחר ההחדרה מתנתקת המחט מהסיב הקטן שנשאר מתחת לעור והמשדר שולח את האות למכשיר ייעודי או לטלפון החכם להצגת הסוכר בדם ואת המגמה של הסוכר בדם. את המשדר יש להחליף בכל שלושה חודשים בחלק מהיצרנים וביצרנים אחרים המשדר והחיישן מגיעים ביחד (All in one) ומוחלפים יחד אחת ל-12 יום בערך. החיישנים הנפוצים בישראל הם של חברות: דקסקום, מדטרוניק ואבוט (ליברה).
כל סוכרתי סוג 1 תלוי באינסולין, חלק מהסוכרתיים יבחרו בזריקות ואחרים יעדיפו להשתמש במשאבה המחוברת לגוף באינפוזיה ומזליפה אינסולין באופן קבוע אל הרקמה אליה היא מחוברת. כלי משלים וחשוב מאוד לכל סוכרתי (וכמעט לכל אדם שרוצה לנתח את הסטטוס המטבולי שלו) הוא מד סוכר רציף (CGM) המנטר את רמות הסוכר בדם 24/7. זה אותו החיישן שמנטר את הסוכר ומשדר את התוצאות למשאבות ההיברידיות.בכל סוגי המשאבות, בין אם משאבה רגילה או היברידית קיימות בעיות אחרות שכמעט ולא מדברים עליהן; לאורך זמן, חיבור המשאבה מתחת לעור עלול לפגוע ברקמה שאליה המשאבה מחוברת, מה שגורם להפחתת יעילות הספיגה של האינסולין, בגלל הפגיעה המקומית ברקמה. כאשר הרקמה נפגעת נוצרת רקמה מצולקת ויש צורך במינון גבוה מהרגיל של אינסולין, רק כדי שהאינסולין יוכל “לעבור” את הרקמה המצולקת ולהיספג.
באופן אישי התמודדתי עם מצב זה של רקמה מצולקת לאחר שנים של שימוש במשאבה וגם ליוויתי מטופלים בהתמודדות עם אותו המצב, כשהם הבינו שהם משתמשים בכמות אינסולין גבוהה פי 4 מהכמות אליה הם הורגלו להשתמש, ורק לאחר בירור ושלילת שאר הסיבות האפשריות הבנו שמדובר ברקמה מצולקת. סוכרתיים יחסית רזים שמחברים באותו המיקום, בהיעדר רקמות שומן להחלפת מיקום החיבור, חשופים לסיכון גבוה יותר של היווצרות רקמה מצולקת.
מד הסוכר הרציף הוא כלי תצפיתי בלבד כאשר הכוח האמיתי עבורי בשימוש במד הסוכר הרציף, הוא בזיהוי המגמות לאורך היום והתראות על סוכר נמוך או סוכר גבוה במהלך השינה. למרות החיישן, אני מודד את הסוכר שלי בדם מהאצבע באמצעות הגלוקומטר לפעמים גם יותר מעשר פעמים ביום, על מנת לאשש את תחושותיי ולאמת את תוצאות החיישן. המדידות האלו ביחד עם זיהוי המגמות, הכרחיות עבורי לשמירה על רמת הסוכר בטווח של 70–100 מ”ג/ד”ל.
ציוד נוסף לניהול יומיומי של סוכרת
טבליות גלוקוז: הן טבליות עשויות דקסטרוז. דקסטרוז מופק בדרך כלל מסוכר תירס, לכדי צורה של סוכר טהור ומעלה את רמת הסוכר בדם באופן הצפוי ביותר וניתן להשיגן בכל בית מרקחת. כשהסוכר בדם מתאזן לרמות לא סוכרתיות, אנחנו לא אמורים לצרוך טבליות רבות באופן יום־יומי, אלא רק במצבים נקודתיים, מבלי לעלות להיפרגליקמיה.
טבליות הגלוקוז הן הכלי היעיל ביותר לטיפול בהיפוגליקמיה ואין סיכוי שאצא מהבית בלי טבליות גלוקוז, אפילו לא לחמש דקות. אם איתקע במעלית במצב של היפוגליקמיה ללא טבליות גלוקוז, התוצאה עלולה להיות קטלנית. היפוגליקמיה היא תופעה קלינית ולכן טבליות גלוקוז הן תרופה לכל דבר ועניין.
תיק קירור: ציוד חשוב שאני תמיד לוקח איתי והוא בגדר חובה במדינה החמה שלנו: ארנק לשמירה על טמפרטורה, כמו הארנקים של חברת FRIO המופעלים על ידי השריית הארנק במים. האופציה בה אני מעדיף להשתמש עוד יותר מארנקי FRIO הוא תיק קירור אותו אני מקפיא במשך הלילה ולוקח איתי במשך היום. גודלו של תיק הקירור זהה לגודל דף 4A והוא מורכב מקרח פנימי מובנה, המחובר לדפנות התיק הפנימיות, כך התיק נכנס להקפאה במלואו, ללא צורך בפירוק או בהרכבה. בתיק זה אני משתמש בטיסות ובטיולים ארוכים, כשאני מקפיד תמיד לשים את האינסולין בתוך קופסת פלסטיק בתוך תיק הקירור כדי למנוע מגע ישיר בין האינסולין לבין הקרח. הקפאה הורסת את האינסולין ומוציאה אותו מכלל שימוש.
כלים לחירום בסוכרת
מזרק חירום: רוב הסוכרתיים בטח מכירים את מזרק החירום הכתום כמו מזרק GlucaGen HypoKit הנפוץ בישראל. את מזרק החירום אני שומר במקום קבוע בבית כדי שכל מי שמכיר אותי ואת הבית יוכל למצוא אותו בקלות. בגלל רמת האיזון בה אני חי, לא יצא לי להתקרב להיפוגליקמיה חזקה יותר מעשור. האמת היא שבכל כמה שנים אני זורק את המזרק כי פג תוקפו ואני אוסף מזרק חדש מבית המרקחת (לשמחתי הרבה יש לציין). הכמות המומלצת לשימוש במחסנית המכילה את החומר הפעיל במזרק החירום, תגרום לעלייה לערכי סוכר של 300 מ”ג/ד”ל ומעלה אצל רוב הסוכרתיים, בקצב מהיר מדי, לכן חלק מהסוכרתיים משתמשים במחצית הכמות.
עוד נתון חשוב הוא שמאגרי הגליקוגן (מאגרי הגלוקוז המשמשים לחירום בגוף, פעילות מזרק הגלוקגן מאותת לגליקוגן להמיר גליקוגן לגלוקוז זמין) לא תמיד מלאים בגלוקוז כאשר עוקבים אחר תזונה דלה בפחמימות ולא אוכלים כמויות גדולות של פחמימות (גלוקוז). בכל מקרה יש להחזיק במזרק חירום בהישג יד ולהתייעץ על דרכי השימוש במזרק עם הרופא המטפל.
לסיכום: זה הציוד הזמין כיום לסוכרתיים סוג 1, לעולם לא אצא מהבית בלי: כלי להזרקת אינסולין, כלי למדידת סוכר בדם וטבליות גלוקוז לתיקון סוכר נמוך (היפוגליקמיה). למרות הטכנולוגיה, האיזון לא תמיד מגיע אל היעד. אז הדבר החשוב ביותר עבורנו בתור סוכרתיים הוא לבחור את אורח החיים יאזן אותנו, אחר כך נוכל להתאזן עם כל טכנולוגיה, זריקות, עטים, משאבה, חיישן או משאבה היברידית וגם: כמוני, רק עם מזרקים חד פעמיים “עתיקים” ועם גלוקומטר.
שיחה ישנה אך חשובה על איזון, ציוד ואורח חיים:
ערכים של מטופל סוכרתי סוג 2 שהסתובב עם סוכרים שבין 250-300 למעלה מעשור, בעזרת מעבר לתזונה דלה בפחמימות והוספת אימונים גופניים, הערכים התנרמלו:
לחזרה אל חלק ספציפי במאמר:
